<h1>תשובת רבינו אהרן ב"ר משולם מלוניל לרמ"ה</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ועל ראשית תבואת שאלותיך פנת קושיותיך, הנני משיב כי נפלאתי על תבונתך ואן חכמתך וסכלתנותך ובמה חשדת הרב שהקשית על דבריו מסוף הברייתא לתחלתה. וכי אם הרב החכם שם עיניו בראשיתה לא נתן לבו באחריתה. אטו בר בי רב דחד יומא עביד כי האי מלתא. ואלו השמיטה כולה היית יכול לתפוס עליו ששכחה אבל מאחר שפסק ראשיתה (איך) [למה טענת כי] לא שם לבו לאחריתה. אבל נראה מתוך דבריך כי כל מחשבותיך ותחבולותיך להחטיאו ולהאשימו ולא לדונו לזכות ולצדקו. וה' עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וייראה לנו כי כן דעת הרב דהא דקתני (י"ב ע"א) אמור מעתה ראויה היתה השנה להתעבר, לא מפני האביב ופירות האילן כאשר כתבת. דבפירות האילן לא מיירי הברייתא כלל. דמין אחד דקתני ממיני התבואות קאמר. אלא הכי קאמר כלומר כיון שלא בכרה להביא ארץ ישראל כי אם במקום אחד ומין אחד הוא והוא שעורים ולאחר העומר נמצא שלא היה רוב האביב בחודש ניסן וכיון שנתמעט האביב כ"כ נראה ודאי שהגדיים והטלאים רכים ודקים כי לא מצאו מרעה ואעפ"י שמפני אביב לבדו לא היו מעברין כיון שנמצא להקריב ממנו העומר מ"מ ראויה היתה השנה להתעבר מפני הגדיים והטלאים לעשותם סעד לשנה, כדאמרינן לעיל (י"א ע"ב) דזמנא דאביבא לא מטא ואימרי דעדקין, ומפני מה לא עברוה אלישע ובית דינו מפני ששנת בצורת היתה וכו'. אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני האביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהיה אביב בתקופה חדשה שהם עיקר סימני העיבור מן התורה הכי נמי דמעברינן. זו היא דעת הרב וסברתו וטובה כוונתו.
<h2>דף מח:</h2>
ואשר פערת פיך לבלי חוק בגאוה ובוזה, ונפשך לדעת רבינו הרב לעגה ובזה על דבר המזוזה. נוקשת באמרי פיך ונלכדת בשחתך, פרשת רשתך ונתפשת במצודתך, ושחת חכמתך. כי טעית שלוש טעויות בסברתך. ובכפא דחק נגרא לאגמועי חלא בגויה נשרוף חרדלא וגיראה בגיריה אתי לקטלא. ובכוס אשר להשקות רצית, בו שתית ומצית. כי נמצאה עזרתו ממקום תשובתו, ובחרבך תשועתו. כי אתה כתבת הא דקאמר נמי לענין מזוזה דלא צריכה עיבוד לשמה, טעות גדולה היא. דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבים אלא אשורית, ואי משום דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות הני מילי למידחא מלתא דאתאמרה בהדיא בדוכתא אחריתי אבל לגבי מילתא דלא איתמרא בהדיא סמכינן אכללא. עד הנה דִבֶר פיך. ובגובה רוחך חשבתו טועה בדבר משנה. והחכם אמר בלב נבון חכמה תנוח (משלי י"ד) ולפני כשלון גובה רוח (שם ט"ז). והרף ואגידה לך כשלוניך ומכשוליך ברוב מליך. כי זאת המשנה היא סיוע לדברי רבינו הרב. מדקתני בגמרא הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים (לעבוד לשמה) זה וזה שוים [ולא קא חשיב ולעבוד לשמה] ש"מ דלא בעינן עבוד לשמה. ועוד היכי מייתית עלה הא דא"ר יוחנן אין למדין מן הכללות. וכי שנינו במשנתנו כל דאיכא למימר אין למדין מן הכללות. והוה לך לטעמך למקשי והא אין בין קתני, כדאמרינן בתעניות בפרק (סדר תעניות) [קמא] (י"ג ע"ב) ובבבא קמא בר"פ מרובה (ס"ב ע"ב). ועוד מי סברת דאין בין דקתני במתניתין דוקא הוא, והא איכא ששה דברים, ספרים ומזוזה אינם נכתבים אלא בשירטוט מה שאין כן בתפילין, תפילין ומזוזות אין נכתבין אלא מן הכתב משא"כ בספרים, ספרים ותפילין אין נכתבין על דוכסו[ס]טוס משא"כ במזוזה. ובירושלמי במגלה (פ"א ה"ט) מקשי שהספרים נכתבים בשני דפין משא"כ בתפילין ומזוזה, שהספרים תולים בהם משא"כ בתפילין ומזוזה, שהספרים נכתבים בשני עורות משא"כ בתפילין ומזוזה. ועוד כי מאחר שלא נזכר בתלמוד דמזוזה בעיא עבוד לשמה מנין לנו להחמיר. השתא בתפילין גופייהו דהוקשה כל התורה לתפילין פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן בסנהדרין בפרק נגמר הדין (מ"ח ע"ב) אם צריכין עבוד לשמן או לא, וכמה גאונים ורבנים חלקו בדבר זה אם הלכה כרשב"ג דמחמיר או כרבנן דמקילי דאמרי תפילין אין צריכין עבוד לשמן ומדפליגי בתפילין ש"מ דבמזוזה כלהו סבירא להו דלא צריכה עבוד לשמה. ועוד שהרי הרב נתן טעם לדבריו שס"ת ותפילין הם עצמם מצוות ומצות מזוזה תלויה בבית ואם אין בית אין מזוזה. ומיניה לא תזוז וציית מאי דקאמר לך רבך ומכל משמר נצור לבך.
<h2>דף נה:</h2>
ואשר חרפת וגדפת בענין המגדף וכתבת "הא ודאי טעותא ואשתמטיה מתני' דתנן בפרק שבועת העדות", נסכלת ותשגה הרבה מאד. כי מן המשנה אשר חשבת שנעלמה ממנו ומעיניו נסתרה היא היתה לו לעזרה. וממנה ראייתו החזקה והברורה. כתב רבינו הרב (רמב"ם) אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין. ואתה כתבת הא ודאי טעותא הוא ואשתמטיה מתני' דתנן בפ' שבועת העדות (ל"ה ע"א) המקלל בכולן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין, וקא מפרשת דהמקלל בכולן חוזר על שם אלף דלת שרוצה לומר אלף דלת נון יוד ועל שם יוד הא לחודיא ועל שין דלת יוד ועל כל הכינויין דר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין בכולן וקא סלקא דעתיך דאפילו באלף דלת נון יוד פטרי רבנן. ולא היא. דהמקלל בכולן דפליגי ר"מ ורבנן דר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין אכל הכנויין קאי ולאו בשם אלף דלת נון יוד קאי. והכי פירושא דמתני' לדברי רבינו הרב, המקלל בכולן, פי' המברך את השם בכולן כדקיימא לן דבעינן שם בשם וקאמר המברך שם בשם בכולן ואפילו כנוי בכנוי חייב דברי ר"מ כדקא ילפינן בגמרא וחכמים פוטרין אכנוי בכנוי, כדקאמרינן בגמ' (שם ל"ו ע"א סנה' נ"ו ע"א) מנא הני מילי דת"ר איש איש כי יקלל א-להיו מה ת"ל לפי שנאמר ונוקב שם ה' וגו' עד מניין לרבות את הכנויין ת"ל כי יקלל א-להיו מכל מקום וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה, כלומר המברך שם המיוחד במיתה ואפילו יברכהו באחד מן הכנויין ובלבד שיברך שם המיוחד אבל אם יברך שם הכנוי באזהרה דכתיב א-להים לא תקלל, והלכה כחכמים. וטעמייהו דרבנן דכתיב ונוקב שם ה' מות יומת היינו שם המיוחד המתברך דכתיב ביה ה'. וס"ל לרבינו הרב דבין שם הנקרא אלף דלת ובין שם הנכתב יוד הא נקרא שם המיוחד והמברך אותו חייב מיתה וכתיב בנקבו שם יומת ולא כתיב ביה ה', דהיינו אפילו אחד מן הכנויין שיברך בו חייב מיתה. דמהאי קרא נפקא לן עד שיברך שם בשם. והיינו דאמרי' גבי המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכל הכנויין ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, דאמרי' בגמ' מאן חכמים, כלומר דהני רבנן ודאי לאו רבנן דמתני' דלעיל הוא דהא סבירא להו לרבנן דהיכא דלא כתיב ביה ה' לאו שם המיוחד הוא אע"ג דכתיב ביה שם כל שכן גבי אביו ואמו דלא כתיב ביה שם כלל דלא בעינן שם המיוחד, ומשני ר' מנחם בר' יוסי היא דלא סבירא ליה דבעינן שם בשם ומיתר ליה בנקבו שם ומפרש ליה גבי אביו ואמו דבעינן שיקללם בשם ואע"ג דכתיב ומקלל אביו ואמו בסתמא. ולית הלכתא כר' מנחם בר' יוסי דלא בעינן שם בשם אלא כרבנן דסבירא להו ונוקב שם ה' היינו שם המתברך בשם המיוחד, ובנקבו שם דהיינו שם המברך אפילו בכינוי. והאי דאמרינן בגמרא (שם) עד שיברך שם בשם לאו כי הדדי נינהו וכן יכה יוסי את יוסי לאו כי הדדי נינהו דוקא. והמקרא מוכיח דכתיב ונוקב שם ה' ובסופו כתיב בנקבו שם סתמא כדפרישית. ועוד איכא למימר דס"ל לרבינו הרב דכי קאמרי בגמרא (סנהדרין ס' ע"א) שמע מינה שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא, בשם אלף דלת קאמר, דלא בעינן שם רבא דהיינו יוד הא דהוא שם העצם. ולא נראה לו לפרש שם רבא בן ארבעים ושתים כמו שפירשו המפרשים, דהיכי סלקא דעתין דבשם של יוד הא לא ליחייב והא כתוב בתורה הוא ולא שם בן ארבעים ושתים. ואם תפקח עינך להבין בסוד השמות על הדרכים אשר פירש רבינו הרב בספר מורה הנבוכים (ח"א פס"א—ס"ד) אז תדע ותשכיל ותבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. ואיך מלאך לבך לאמר טעות היא בידו, שהרי רבינו הרב שם לבו על שני הפרושים באמרו בספרו (שם) ויש אומרים שאינו חייב אלא על שם יוד הא ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. נמצא כי עמד לבבו על אם הדרכים והטובה בעיניו פִנ0ה וְסִקַל, והכל בפלס חכמתו ובמאזני דעתו שקל. זאת היא בעיני דעת רבינו הרב ופירוש דבר המשנה וטעמו. וגם רש"י נסכם עמו. ואם תעלה על לב איש רוח אחרת לפרש ההלכה בדרך אחרת, יוכל להפוך בה ולהפך בה. דלפום צערא אגרא, ושבעים פנים לתורה. אך אמנם כי טוב לשתות יין ישן מאשכולות בשֵלות מיין חדש מענבים קהות ועוללות.
<h2>דף סא:</h2>
ואשר כתבת בענין אנשי עיר הנדחת דתמיהא לך מה שכתב רבינו הרב (רמב"ם) ופסק מרבין להם בתי דינים ודנים אותם וכתבת דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנין וסוקלין. דע באמת כי התבוננו בכל ספרינו ולא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתתא אלא עולא הוא דמקשי ליה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין אם כן נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין וריש לקיש פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינים ומקשי ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ לה אליבא דר"ל, וקא סבר רבינו הרב כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש"מ הילכתא כוותיה. ומסתבר טעמיה. ואשר תמהת עוד על דבריו דקאמר מכין כל נפש אדם טף ונשים לפי חרב, וקשיא לך "הני נשים היכי דמיין אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין טוביא חטא וזיגוד מינגד", בדבר הזה דבריך נכונים ושאלתך כשאלת הראשונים. אבל י"ל לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה הקטנים בני רשעי ישראל נהרגין כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם. דכל מקום שאמרה תורה וצותה להרוג הטף צותה להרוג את הנשים. כמו שראינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד (סוף שופטים). וי"ל לעולם דעבדו הני נשי עבודה זרה ולאו היינו אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד, ואילו הנשים אעפ"י שלא היה להם התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהם היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחין. כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר, חברת הנשים. וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהם אובדים ומי גרם לצדיקים שידורו בתוכה נכסיהם לפיכך יאבדו. ומי יודע אולי יש אתו ברייתא דמסייעא ליה בטעמא ומעינינו נעלמה וכהנה רבות עמו. ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב והשתוממו מחשבותיך ונבהלו רעיוניך ונפלא הדבר בעיניך, באמרך "חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב". למה תש[ת]ומם ותשתאה. פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם חיים שאולה. והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו אשר לא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו. וכן בשאול כתיב (ש"ב כ"א) ינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'. ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו. אלא חומר הוא שהחמיר הקב"ה בעבודה זרה ושבועה וחילול ה' להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים, כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו. וכן מצאנו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב (פ' ראה) הכה תכה את יושבי העיר וגו' מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים, כלומר שהורגים אותם דדריש את ריבויא. ואע"פ שיש ספרים שכתבו בהם מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, דמשמע דדייק יושבי, אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כתוב כדבריו. ועוד דהא אשכחן בהדיא בברייתות של סנהדרין בפרק בתרא (ה"א) פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטני בני רשעי ישראל נהרגין ור"ע סבר אין נהרגין. ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי רבי שמעון כוותיה דסתם ספרי רבי שמעון (פ"ו ע"א). ומי יודע אולי נמצא אתו משען ועזר מן הירושלמי או ממקום אחר או מן הברייתות הנסתרות ממנו והנגלות לו. ובאמת כי כל חכם לב ומשכיל איש דעת יש לו לירוא מפניו ולדונו לזכות בכל כחו וענינו ודינו. דכל רז לא אניס ליה ואפילו היה מקשה עליו מהלכות ברורות, כל שכן המקשה עליו מסברות. ואשר הקשית על דברי רבינו הרב דאמר מכין את הטף לפי חרב ממאי דאמרינן בפרק ארבע מיתות ב"ד הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא דייקת מינה מה יחידים טפם פלט אף מרובים טפם פלט. זאת היא קושייתך משום דסבירא לך דהאי כל דווקא הוא. ותסברה דלכל דבריהם קתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום אנשים שנים ומאותה העיר ומאותו השבט מה שאין כן ביחיד הניסת. אלמא כל לאו דווקא וכן קושייתך לאו דווקא.
<h2>דף פז.</h2>
ואשר הגדלת להוסיף הפלא ופלא על דברי רבינו הרב שכתב בזקן ממרא שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חוץ מן התפילין. גם בעיני יפלא איך נרדמו רעיוניך ועצמו עיניך וטח לבך מהשכיל. והלא הדבר הזה נגלה ללב ולעינים, ברור כצהרים וכשמש בחצי השמים כדברי רבינו הרב שפסק הלכה כר' יהודה (פ"ז ע"א) וכי ר' יהודה מוסיף על דברי ר' מאיר הוא לחייב אפילו על דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך ור' שמעון בא להוסיף על דברי ר' יהודה לחייב אפילו על דקדוק אחד מד"ס, וכל חד מנייהו לטפויי אחבריה קא אתי וכי אמר במשנתינו (פ"ח ע"ב) חומר בדברי סופרים מדברי תורה וכו' עד חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב, אליבא דר' יהודה קאמר ודלא כר"מ. וכי אמרינן בגמרא אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא לעולם אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים וכי יש בו להוסיף ואם בא להוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה, לאו למעוטי שאין חייבין על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [דבהא ודאי חייב לדברי הכל אלא למעוטי שאין חייבין על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת] והוא עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים דאיכא תורה ויורוך שהוא חייב אליבא דר' יהודה, וקאמר ר' אושעיא אע"ג דאיכא תורה ויורוך אינו חייב [אליבא] דרבי יהודה אלא בענין הזה שיש בו להוסיף ואם בא להוסיף גורע, וקא מקשי בגמרא מלולב וציצית ולא עלה בידו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה דאי אליבא דר' מאיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קא בעי ואי אליבא דר' שמעון אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים מחייב. וה"נ מסתברא דכלהו סבירא להו כר"מ דחייב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דאלת"ה היכי א"ר אלעזר א"ר אושעיא לעולם אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת וכו' עד ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה ולרבי יהודה הני דכתיב בקרא בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע מה דריש בהו, אלא לאו ש"מ דכולהו סבירא להו כרבי מאיר דחייב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת והלכה כר' יהודה כדקיימא לן (עירובין מ"ו ע"ב) רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ותו לא מידי לעין כל מבין וחוזה.
<h2>דף צ.</h2>
והנני נשפט אותך על אומרך לעבד השם, משקר ברית השם ואשם, ומפיר ברית השם. ומַפִיח תקות שוכני עפר. איך מלאך לבך להעלות על רוחך לדבר באיש הא-להים כי נטה לבבו מתורת א-להים חיים ולא יאמין בחיים כי יקיצו וכי יעירו משנתם שוכני עפר. וחלילה חלילה להוציא עליו דבה על זאת ועל כיוצא בה. כי נודע בישראל וביהודה שאין עזרה ננעלת בישראל בחכמה וביראת חטא ובאמונה ובישרת לבב כמוהו היום. והנה בספר מדעו היקר מפז ומפנינים דבר בכמה מקומות על מי שאינו מודה בדבר זה ואינו מאמין, כי הוא כופר ואפיקורוס ומין. ואיך שגית במאמריו ולא בינות בספריו ולא הבינות דבריו. בהשענך על משענת הקנה הרצוץ הזה אשר דחה בו רבן גמליאל אויביו הצדוקים ונטשת עמוד הברזל והחומה הבצורה אשר בה נסמכו הצדיקים ואנשי השכל והחכמה, ובלבם שומה, בכתב אמת רשומה וחתומה, ומרגלא בפומא. ואיך לקחת הדברים כפשטן והפסוקים כצורתן, לקטרג ולצאת כשטן. השמת לבך אל חכמי המחקר והתעודה, אנשי שם נשיאי העדה, עמודי התורה ויסודה. הם הם הגאונים רבינו סעדיה ורבינו האי זכרונם לברכה אשר האריכו לדבר בענין תחיית המתים וענין העולם הבא והנבואה העתידה. והם אמרו (תשו' רה"ג באשכול הל' ס"ת עמ' )58) אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה. ואין מקשין מדברי הגדה. והם הם כתבו בספריהם כי אחרי תחית המתים בגוויתם ימותו שנית ויִשנו שנתם ויחיו ויקיצו מאדמתם. והביאו ממקראות רבים ראיותם ומדברי רבותינו משענותם. ואתה אמרת "וכי יאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם, אל תבוא נפשי בסודם, כי האמנם אם לכוד ילכדוני חבלי שאול במוקשם, למה לי חיים, טוב לי עוד אני שם". ואם כן הוא כדבריך, מתים שהחיה יחזקאל שאמרו חכמים (צ"ב ע"ב) שנשאו נשים והולידו בנים ואחרי כן המיתם, לא החיה אותם כי אם לרעתם וטוב להם לשבת בקבורתם.
ואתה באמת לא הבינות דברי רבינו משה שאמר העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה, על אי זה עוה"ב אמר. אם על תחה"מ או על העולם שיתחדש אחר תחה"מ אחרי שיחרב ימים רבים, כמו שאמרו רבותינו (צ"ז ע"א) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אביי אמר תרי חרוב שנאמר יחיינו מיומים. ונמצא שלדברי רבותינו יש עת וזמן רב בין תחיית המתים והעולם הבא. וכן אמרו חכמים (צ"ב ע"ב) צדיקים גמורים שעתיד הקב"ה להחיותן בימות המשיח אין חוזרין לעפרן ואם תאמר אותן אלף שנים שיחדש הקב"ה את עולמו מה הם עושין כו'. נמצאת למד שאחר תחיית המתים יחרב וישומם העולם ואח"כ יתחדש. ועוד אתה למד מכאן שאמרו חכמים צדיקים גמורים שעתיד הקב"ה להחיות אין חוזרין לעפרן, הא צדיקים שאינם גמורים שיחיה הקדוש ברוך הוא ישובו לעפרם ואחר כך יקיצו ויעמדו על עמדם לגורלם. שלא כדרך סברתך ומחשבתך.
ואיך יעלה על לב איש אשר נתן השי"ת חכמה בלבו לקחת דברי האגדה כפשטן והפסוקים כצורתן. והנה אמרו רבותינו (ברכות י"ז ע"א) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה. ובמקום אחר אמרו (ב"ב ע"ה ע"א) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מלויתן לעוה"ב שנאמר יכרו עליו חברים.
ואנטונינוס שאל לרבינו הקדוש (ירושלמי פרק חלק ה"ה) אם יאכילהו מלויתן לעוה"ב והשיב לו הן ואמר לו אנטונינוס הנה מגדי הפסח אי אתה יכול להאכילני כזית בעולם הזה ואיך תאכילני מלויתן לעולם הבא. ועוד אמרו חכמים (תענית כ"ה ע"א) עתידי צדיקי דאכלי בפתורא דארבע רגלי לעלמא דאתי. ועוד אמרו חכמים (ק' ע"א) עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קודש הקדשים ועליו מכל מיני מגדים. מכל אלה הדברים נראה לדעת רבותינו שהעולם הבא יש בו אכילה ושתיה. אם כן דבריהם סותרין זה את זה, לאשר שומע אמרי אל ומחזה האמת בעין לבו לא יחזה. ואמנם אם רוח המושל תעלה עליך, ושמרת פתחי פיך, לא הכברת מליך ולא העתרת דבריך. ולא הגדלת פיך לדבר מלבך דברים שאין לך בהם קבלה מפי רבך. כל שכן מדברים שאפילו הקדמונים החכמים והגאונים לא ירדו לתכלית אמיתת העתידות. יען כי הם סודות ואינן מפורשות ככל הצורך בספרי הנבואות, לדעת האמת כמה ימי שני ימות המשיח וכמה יהיה בין ימות המשיח ותחיית המתים וכמה יהיה בין תחיית המתים והעולם הבא, ומה יעשו החיים בינתים. ואחרי שנעלמה ממך תושיה ולא ידעת על אי זה עוה"ב אמר הרב שאין בו גוף ולא גויה, היתה תהלה לך דומיה, עד דרשך וחקרך סתרי הדברים מפי זקן ורב משכיל דורש את א-להים. כי האמנם יש בהם סודות נפלאים ונכסים ונעלמים מעיני רבים וחכמים, ונגלים לברי לבב משכילים.
<h2>דף קיב.</h2>
ואשר כתבת בענין אנשי עיר הנדחת דתמיהא לך מה שכתב רבינו הרב (רמב"ם) ופסק מרבין להם בתי דינים ודנים אותם וכתבת דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנין וסוקלין. דע באמת כי התבוננו בכל ספרינו ולא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתתא אלא עולא הוא דמקשי ליה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין אם כן נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין וריש לקיש פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינים ומקשי ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ לה אליבא דר"ל, וקא סבר רבינו הרב כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש"מ הילכתא כוותיה. ומסתבר טעמיה. ואשר תמהת עוד על דבריו דקאמר מכין כל נפש אדם טף ונשים לפי חרב, וקשיא לך "הני נשים היכי דמיין אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין טוביא חטא וזיגוד מינגד", בדבר הזה דבריך נכונים ושאלתך כשאלת הראשונים. אבל י"ל לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה הקטנים בני רשעי ישראל נהרגין כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם. דכל מקום שאמרה תורה וצותה להרוג הטף צותה להרוג את הנשים. כמו שראינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד (סוף שופטים). וי"ל לעולם דעבדו הני נשי עבודה זרה ולאו היינו אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד, ואילו הנשים אעפ"י שלא היה להם התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהם היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחין. כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר, חברת הנשים. וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהם אובדים ומי גרם לצדיקים שידורו בתוכה נכסיהם לפיכך יאבדו. ומי יודע אולי יש אתו ברייתא דמסייעא ליה בטעמא ומעינינו נעלמה וכהנה רבות עמו. ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב והשתוממו מחשבותיך ונבהלו רעיוניך ונפלא הדבר בעיניך, באמרך "חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב". למה תש[ת]ומם ותשתאה. פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם חיים שאולה. והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו אשר לא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו. וכן בשאול כתיב (ש"ב כ"א) ינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'. ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו. אלא חומר הוא שהחמיר הקב"ה בעבודה זרה ושבועה וחילול ה' להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים, כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו. וכן מצאנו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב (פ' ראה) הכה תכה את יושבי העיר וגו' מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים, כלומר שהורגים אותם דדריש את ריבויא. ואע"פ שיש ספרים שכתבו בהם מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, דמשמע דדייק יושבי, אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כתוב כדבריו. ועוד דהא אשכחן בהדיא בברייתות של סנהדרין בפרק בתרא (ה"א) פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטני בני רשעי ישראל נהרגין ור"ע סבר אין נהרגין. ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי רבי שמעון כוותיה דסתם ספרי רבי שמעון (פ"ו ע"א). ומי יודע אולי נמצא אתו משען ועזר מן הירושלמי או ממקום אחר או מן הברייתות הנסתרות ממנו והנגלות לו. ובאמת כי כל חכם לב ומשכיל איש דעת יש לו לירוא מפניו ולדונו לזכות בכל כחו וענינו ודינו. דכל רז לא אניס ליה ואפילו היה מקשה עליו מהלכות ברורות, כל שכן המקשה עליו מסברות. ואשר הקשית על דברי רבינו הרב דאמר מכין את הטף לפי חרב ממאי דאמרינן בפרק ארבע מיתות ב"ד הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא דייקת מינה מה יחידים טפם פלט אף מרובים טפם פלט. זאת היא קושייתך משום דסבירא לך דהאי כל דווקא הוא. ותסברה דלכל דבריהם קתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום אנשים שנים ומאותה העיר ומאותו השבט מה שאין כן ביחיד הניסת. אלמא כל לאו דווקא וכן קושייתך לאו דווקא.
